<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין אבלות ישנה</h1>
<h2>דף ז.</h2>
והתם (גיטין ז' א') שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסור, שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ולשלח להו בשיר לא ישתו יין אי מההיא הוה אמינא זמרא דמנא אסור אבל זמרא דפומא שרי קמ"ל דאסור. ובסוף סוטה [מ"ח ע"א] אמר רבא אודנא דשמע זמרא תעקר, ואמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חורב בסף. ואמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסור, פירוש שאלו לסייע בכובד מלאכתן ואלו לזמר בעלמא. אמר ר' יוחנן כל השותה יין בארבעה מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו וכתיב והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת וגו'. פירש הגאון ז"ל הא דאמרינן זמרא דפומא אסור ה"מ כגון נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח היפה ביפיו כגון מה שישמעאלים קורין אלשאע"ר, אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת, ע"כ בהלכות רבינו ז"ל.
בפרק אין עומדין להתפלל (ל"א א') אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כלומר בזמן גלות שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ר' שמעון בן לקיש שלא מלא שחוק פיו מכי גמרה להאי שמעתא מפומיה דר' יוחנן רביה.
בפרק עגלה ערופה (מ"ט א') בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמה יונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון בתוך העיר ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון בתוך העיר. עטרות חתנים אמר רב לא שנו אלא של מלח ושל גפרית אבל של הדס ושל ורד מותר, ושמואל אמר של הדס ושל ורד אסור, של קנים ושל חילת מותר, ולוי אמר אפילו של קנים ושל חילת אסור וכן תנא לוי במתניתיה של קנים ושל חילת אסור וכן הלכה. ועל האירוס מאי אירוס אמר ר' אלעזר טבלא דחד פומא. עטרות כלות מאי נינהו אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עיר של זהב. תניא נמי הכי איזהו עטרות כלות עיר של זהב, ודוקא לכלה אבל לשאר נשים מותר כדתנן (שבת נ"ט א') ולא בעיר של זהב מאי עיר של זהב ירושלים דדהבא כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו אלמא אינה אסורה אלא לכלות. וכן עטרות חתנים ששנינו דוקא לחתנים אבל שאר כל אדם מותרין בהם, לא גזרו אלא בשעת שמחה כענין שאמרו אפר מקלה שבראשי חתנים. וגרסינן בפ"ק דגיטין (ז' א') אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור אמר ליה מדרבנן דתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וכו', אמר ליה רב חסדא קרא כתיב כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה אלא לומר לך כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם וכו', ואמרינן רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה אמר ליה לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי, וההיא לבתו כלה קא גדיל, וכן הני גברי דאסיר להון כלילא, חתנים נינהו, דעטרות חתנין תנן, ודומיא דגברי בנשי מותר, כך פירש רבינו תם ז"ל. נמצאו חתנים אסורין בכל העטרות, והכלות מותרות בכולן חוץ מעיר של זהב. ושאר אנשים ונשים מותרין בכולן.
וקשיא לי זה שאמרו בפרק במה אשה יוצאה (נ"ז ב') ג' דברים נאמרו באצטמא אין בה משום כלאים ואין מטמאה בנגעים ואין יוצאים בה לרה"ר, משום ר' אלעזר ב"ר שמעון אמרו אף אין בה משום עטרות כלות, משמע מפני גריעותה שהיא של בגד אמרו שאין בה משום עטרות כלות אלא שיש לומר דכל דאנסכא אסור משום עטרות כלות ועיר של זהב לאו דוקא, ואצטמא יש בה משבצות זהב וכיון דעיקרה בגד לא גזרו, ודרבינא של מיני צבעונין הוה כדקאמר דקא גדיל דומיא דמצנפת, ואסורה לחתנים ומותרת לכלות שאי אפשר לנוולן לגמרי. והיינו דתניא התם איזו היא עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה היא כפה של מלח, לא התיר בה עטרה שיש בה כסף וזהב אלא של מלח הזו.
